31.05.16

עובר קטן ... Ein kleiner Foetus

חיים חדשים, קטנטנים ועדינים, כמעט ולא רואים אותם. אבל בכל זאת כבר חיים. הלב פועם כבר אחרי כמה שבועות, כשהעובר נמדד מילימטרים בלבד. איזה נס. כל כך יקר, עובר מתוק! מי יגן עליך, מעכשיו? בטח אמא שלך, שברחמה אתה תגדל. אני לא חויתי את החויות שלך, בבטן אמך, עובר קטן, אני לא. אני לא יודעת, איך אתה מרגיש, שאמא שלך מצמידה את הסלולר לגוף שלה, שבו גם אתה נמצא. מי יגן עליך?
הלב פועם, אבל הוא קטן, פועם בכל זאת, בלי הפסקה. ומשבוע 11 גם מוחך מתחיל להתפתח. כל כך עדין. אתה לא יודע. אין לך מושג. העולם שלך הוא רק בתוך הרחם, מוגן. מוגן?
אתה באמת מוגן? יש דברים בעולם הזה, שאי אפשר לעצור - וגם אם אתה יושב בבטן של אמך, אתה מרגיש את הדברים עליהם אני מדברת. קרינה, קוראים לזה, וקרינה חודרת גם אליך. איך אתה יכול להתמודד עם זה, עובר קטן? אתה מרגיש אותה? ואם כן, איך אתה מרגיש אותה? האם הלב שלך אולי פועם מהר יותר? או שהראש שלך כבר כואב? אני בוכה. במחשבה שאולי כואב לך משהו, אני בוכה. אינני יכולה לעזור לך, עוברצ'יק. יגידו לך שככה הוא העולם. יגידו לך שהעולם מתקדם. ככה זה. יגידו לך, שלא ידעו, שלא ספרו להם, שלא היו מספיק מחקרים, כדי להזהיר את אמא. כדי להדריך את אמא, איך להתנהג בזמן שאתה תגדל בתוכה. "לא ידענו" או ליתר דיוק "לא רצינו לדעת"
בזמן שאמא מחזיקה את הסלולר ומצמידה את המכשיר צמוד לבטן, ספר לי מה אתה מרגיש? 50 ס"מ ואין כמעט כבר קרינה בכלל, אמרה ד"ר סדצקי. אוקיי, 50 ס"מ. אז אין לך צ'אנס. מה יהיה איתך, עוברצ'יק שלי?
אתה לא שלי, ואני לא אביא יותר ילדים לעולם, אבל צר לי. צר לי על התנאים שלך, כבר בבטן. כבר בבטן אין לך תנאים מתאימים, תנאים שהיו לי. אתה מוגן שם. אך בעצם בכלל לא מוגן. אתה נחשף, כבר בגיל 0.
אמא יושבת באוטובוס, יחד איתך, ו50 סמרטפונים דלוקים, חצי מהאנשים מדברים בסלולר. ואתה? אתה מרגיש משהו? דפיקות לב אולי, יותר מהר מבבית? אבל גם בבית אתה לא מוגן, כי יש בכל חדר קרינה של וייפיי, יום ולילה, 24 שעות ביממה, שניה על גבי שניה. .. ואמא עם הסמרטופן ביד, ניגשת למיקרוגל, יחד איתך כמובן, ממתינה לאוכל שמתחמם, יחד איתך. איך אתה מרגיש קטנצ'יק? צר לי. ואני בוכה. אמא לא בוכה. כי היא לא יודעת.
לא אמרו לה.
לא ספרו לה.
לא בקופת חולים, ולא אצל הרופא, ולא בקורס לנשים בהריון. לא האחות ולא המילדת. אף אחד לא סיפר לה.
אמא לא אשמה. היא פשוט לא יודעת על הסכנות.
ורגע, אם אמא במקרה רגישה לקרינה, אז אולי כן, יש לך צ'נס, שהיא תגן עליך כמה שאפשר. אי אפשר לגמרי. אי אפשר. כי בבניין שאתם גרים בו, יש 5 רשתות וייפיי. השכנים. השכנים רוצים לגלוש, לטלפן

ולאמא יש טלפון אלחוטי בבית שאתה בטח מרגיש, איך לא? כל היום וכל הלילה הוא מקרין. בעוצמה גדולה. אבל לא אמרו לה. כי לכולם יש דבר כזה. אז מה?
זה העולם והעולם מתקדם.
גם אתה מתקדם, עובר קטן, אתה עדיין מוגן, ולא מוגן. יחסית מוגן.
אני מתארת לעצמי, איך אמא שלך יושבת בקופת חולים, ממתינה לרופא. איתך. בבניין יש וייפיי. כמובן. מה אתה חושב? זה העולם. רוצים קליטה. חייבים קליטה. קליטה, קליטה. ומי שואל אותך? אין קליטה אצלך, לכן לא שומעים אותך. סליחה.
צר לי.
אמא יושבת מול הרופא, שיש לו סלולר בכיס, דלוק. מדבר עם אמא, שגם לה יש אחד בכיס. כבר 2. האחות נכנסת ויש כבר 3. אתה לא מרגיש כלום?
אמא נוהגת ומדברת, עם אבא. מפטפטת עם חברתה, ואתה חוטף את מלוא עוצמת הקרינה. כי לא אמרו לה. היא לא יודעת. היא באמת לא יודעת.
כי יש לנו משרד הבריאות, אבל... גם הם לא יודעים, לא אמרו להם. המדינה מאפשרת לכל האנשים להשתמש בסלולר בכל עת, בכל שעה, אך לא דואגת לך, עובר קטן.
אני בוכה. במקומך, כי אין לך עדיין קול, אולי יש לך דמעות. אבל לא שומעים אותך. לי יש קול, אבל גם לי לא מקשיבים.
ואחרי 9 חודשים אתה רוצה לצאת. לעולם המתקדם הזה.
וממתינים לך כבר רופא עם סלולר בכיס. דלוק. מילדת עם סלולר בכיס. דלוק. קרוב אליך, ואל אמא. וגם לאמא יש סלולר בכיס, בחדר לידה. צריך לצלם מייד אחרי שתצא לעולם.. ולהודיע לכל המשפחה, חברים, עם תמונות. גם אבא פה, ליד המיטה. עם סלולר דלוק. ועל גג של בי"ח נמצאת אנטנה.
ברוך הבא לעולם הזה. קטנצ'יק.
אני בוכה. כל כך הייתי רוצה להגן עליך. אבל אני לא יכולה. אני רק יכולה לבכות.

Neues Leben, winzig klein und zart, fast kaum zu erkennen, und doch schon Leben. Das kleine Herz pocht schon nach wenigen Wochen,  wenn der kleine Foetus nur wenige Millimeter misst. Was fuer ein Wunder! So wertvoll, kleiner suesser Foetus. Wer wird dich von nun an beschuetzen? Sicher deine Mama, in deren Gebaermutter du waechst. Deine Erlebnisse im Bauch der Mutter hatte ich nicht, kleines Baby, ich weiss nicht, wie du dich fuehlst, wenn deinen Mutter ihr Smartphone nahe am Koerper traegt, am Koerper, in dem auch du bist. Kleines Kind, wer wird dich beschuetzen? 

Dein Herz schlaegt, aber es ist noch klein. Und schlaegt dennoch, ohne Pause. Und von der 11. Woche an beginnt auch dein Gehirn, sich zu entwickeln. So zart. Du weisst es nicht. Du hast noch keine Ahnung. Deine Welt ist nur in der Gebaermutter. Geschuetzt. Aber bist du wirklich dort geschuetzt? Es gibt Dinge in dieser Welt, die man nicht mehr aufhalten kann. Und auch wenn du dort im Bauch deiner Mutter sitzt, wirst du die Dinge spueren, von denen ich spreche. Strahlung, heisst es. Und Strahlung dringt auch in den Bauch - zu dir. Wie schaffst du es, damit klarzukommen, kleiner Foetus? Fuehlst du sie dort, die Strahlung? Und wenn ja, wie fuehlst du sie? Schlaegt etwa dein kleines Herz dann schneller? Oder spuerst du schon Kopfschmerzen? 

Ich weine. Bei dem Gedanken, dass dir etwas weh tun koennte, muss ich weinen. Ich kann dir nicht helfen, kleiner Foetus. Man wird dir sagen, dass die Welt eben so ist. Man wird dir sagen, dass es Fortschritte sind, und dass alles eben so ist, wie es ist. Dass sie nichts wussten. Dass man ihnen nichts davon gesagt hat, dass es nicht genug Studien gab, um deine Mutter zu warnen, um sie anzuleiten, wie sie sich verhalten muss, waehrend du in ihr waechst. "Das haben wir doch nicht gewusst." Oder, besser gesagt : "Das wollten wir gar nicht wissen." 

Erzaehl mir, wie es sich anfuehlt, wenn deine Mutter ihr Smartphone so nahe am Bauch haelt. "50 cm entfernt vom Smartphone, gibt es schon fast keine Strahlung mehr" sagt Dr. Sadetzki. Aha. 50 cm. Also hast du keine Chance...was wird mit dir, mein kleiner Foetus?

Du gehoerst nicht zu mir, und ich werde nicht noch einmal Mutter werden, aber ich bin traurig, wenn ich sehe, in welchen Bedingungen du heranwaechst, bereits im Bauch deiner Mutter, hast du nicht die optimalen Bedingungen. Bedingungen, die ich hatte, als ich im Bauch meiner Mutter war. 

Du bist geschuetzt. Und irgendwie doch so gar nicht geschuetzt dort. Du  bist ausgeliefert. Schon bevor du ueberhaupt auf die Welt kommst, bist du dem ausgeliefert. 

Deine Mama sitzt mit dir im Bus, und 50 Smartphones senden ohne Pause. Die Haelfte der Leute telefonieren. Und du? Spuerst du etwas? Ein schnelleres Herzklopfen vielleicht? Schneller als zuhause? Aber auch zuhause bist du nicht richtig geschuetzt, denn in jedem Zimmer strahlt das Wifi, Tag und Nacht, 24 Stunden lang, Sekunde um Sekunde. Und deine Mama, sie nimmt ihr Smartphone, und mit dir im Bauch steht sie vor der Mikrowelle und wartet, dass das Essen warm wird. Wie fuehlst du dich, kleiner Foetus? Du tust mir so leid. Und ich weine. Deine Mama weint nicht. Denn sie weiss ja nichts. 

Man hat ihr nichts gesagt davon. Man hat ihr nichts erzaehlt. Nicht in der Krankenkasse, und nicht beim Arzt, nicht im Schwangerschaftskurs und nicht bei der Hebamme. 

Niemand hat ihr etwas gesagt davon. Es ist nicht die Schuld deiner Mama. Sie weiss einfach noch nichts von den Gefahren. Aber warte mal, falls deine Mama EHS-Betroffen ist, dann hast du vielleicht doch eine Chance, dass sie dich so gut es geht davor beschuetzen kann. Hundertprozentigen Schutz gibt es nicht. Nein. Denn im Gebaeude, wo ihr wohnt, gibt es 5 Wlan-Netze. Die Nachbarn. Die Nachbarn wollen im Internet surfen, wollen telefonieren. 

Deine Mama hat ein schnurloses Telefon, das du sicher spuerst. Wie auch nicht? Tag und Nacht strahlt es, sendet es, mit voller Power. Aber man hat ihr nichts davon gesagt. Jeder hat doch solch ein Telefon. Also was solls?

So ist die Welt, und die Welt ist fortschrittlich. Auch du machst Fortschritte, kleiner Foetus. Noch bist du geschuetzt, dort wo du bist. Nein, gar nicht geschuetzt. Relativ geschuetzt. 

Ich stelle mir vor, wie deine Mutter im Wartezimmer sitzt, auf den Arzt wartet. Im Gebaeude gibt es Wifi. Klar. was denkst du? So ist die Welt nun einmal. Man will Empfang, Empfang ist noetig. Empfang, Empfang... und wer fragt dich? Du hast keinen Empfang, deshalb hoert man dich nicht. Sorry. Es tut mir so leid.

Deine Mutter sitzt beim Arzt. Er hat sein Smartphone in der Kitteltasche, und spricht mit ihr. Mama hat auch eins in der Tasche, das sind schon 2. Die Krankenschwester komm herein. Nun haben wir schon 3 um dich herum. Alle eingeschaltet. Alle senden, jede Sekunde. Und du, fuehlst du wirklich von alledem nichts?

Mama sitzt im Auto, mit dir im Bauch, spricht am Telefon, mit Papa, mit der Freundin. Und du bekommst die volle Ladung Strahlung ab. Man hat ihr nichts gesagt davon, dass es gefaehrlich ist, im Auto zu telefonieren. Sie weiss es wirklich nicht. 

Denn wir haben zwar ein Gesundheitsamt. Aber auch sie wissen von nichts, man hat ihnen nichts gesagt davon. Der Staat ermoeglicht jedem Buerger, zu jeder Zeit, jeder Stunde, das Handy zu benutzen, aber kuemmert sich nicht um dich, kleine Foetus. Sorgt nicht fuer dich. 

Ich weine. Ich weine an deiner Stelle, denn du hast noch keine Stimme. Vielleicht hast du schon Traenen. Aber man hoert dich nicht. Ich habe zwar eine Stimme, aber auch mich hoert man nicht. 

Und dann ist es soweit, nach 9 Monaten willst du in die Welt hinaus. In die ach so fortschrittliche Welt. 

Und es wartet schon ein Arzt mit seinem Smartphone in der Kitteltasche auf dich. Eine Hebamme, mit ihrem Smartphone, ganz nahe bei dir und Mama. Auch Mama hat in ihrer Tasche ein Smartphone, im Kreisssaal. Man muss doch sofort Fotos machen, sobald du auf die Welt gekommen bist und die Familie informieren, viele viele Whats app schicken alle. Auch Papa steht neben dem Bett, in seiner Hand das Smartphone. Und auf dem Dach des Krankenhauses prangt eine riesige Antenne. 

Willkommen in dieser Welt, kleines Baby. Ich weine. Wie gerne haette ich dich beschuetzt. Aber ich kann nicht. Ich kann nur weinen.

Keine Kommentare:

Kommentar veröffentlichen