14.04.16

העולם נפלא ... בעצם Die Welt ist wunderbar....eigentlich

החיים לא יהיו לעולם כמו שהם היו בשבילי. אני מרגישה דברים אחרים, רואה דברים אחרים וחושבת על דברים אחרים. עד לפני כמה חודשים "העולם היה די בסדר". ככה חשבתי לפחות. אני למדתי בחודשים האחרונים כל כך הרבה. חומר על קרינה אלקטרומגנטית בלתי מיננת. על תדרים, על ההשפעה על הגוף, וגם על שקרים של תעשיית הסלולר, על זה שכסף שווה יותר מבריאות של ילדים, על אנשים מסביבי ועל חברים חדשים. 

אני רואה את העולם היום, ברגע זה עם הרבה דאגה. הילדים שלי, הם היו הדור האחרון ששיחק בחוץ, בגינה, בלי צלצול של סמרטפון, אני לא הייתי אמא, שכל כמה דקות הסתכלה במסך של הנייד, ברוך השם שלא היו לנו סמרטפונים, אך אני לא בטוחה, שהייתי משתמשת בו בשכל, אולי - או ליתר דיוק - קרוב לוודאי גם אני הייתי מכורה לזה. ב"ה שהילדים שלי עדיין שחקו בחוץ, דברו בינהם בלי אמצעים, פנים אל לפנים, צעקו, צחקו ורבו, לא דרך הוואטס אפ, אלא פנים אל פנים. מה יהיה בעתיד עם הילדים שלנו? אני מלאה דאגה. הילדים שלי עוד לא הביאו ילדים לעולם. אולי זה יותר טוב? נורא, לחשוב ככה. 

אתם לא רואים את המפלצות עליד הכביש? בתוך שכונות על הגג? אפילו על כל בית חולים? על כל בית אבות? הסתכלתם פעם למעלה? שמתם לב מה השתנה? לא מפריע לכם, המפלצות הגבוהות בדרך, באמצע הטבע? 

אני שואלת את עצמי, אם הייתי רוצה להיות כמו שהייתי לפני 6 חודשים. היתה לי כבר רגישות לקרינה, לא יכולתי לעבוד בכל מקום, למשל לא בבניין שעל הגג יש אנטנה, ולא יכולתי לגור בכל מקום, לא סביב בניין עם אנטנה. את זה אני כבר הרגשתי וידעתי. אבל לא מעבר לזה. רק וייפיי לא יכולתי להרשות לעצמי, כי גם זה כבר ידעתי, שזה משפיע עליי. 

אבל לא מעבר לזה. יכולתי להכנס לבית קפה, לקולנוע, לאולם של מרכז בגין כדי לשמוע שיעור, להכנס בפורים לבית כנסת, עם 100 אנשים עם סמרטפונים דלוקים. יכולתי. הייתי מסוגלת. לא הרגשתי רע. לא רצתי בסופר מפה לשם כדי מהר מהר לעזוב את המקום. לא התרחקתי מהאנשים בתור מול הקופה. לא היה צורך להתרחק. חשבתי. 

אבל היה צורך, היתה כבר קרינה. גם באולם של מרכז בגין היתה המון קרינה, רק שלא הרגשתי את זה. 

שמחתי, שהתקינו וייפיי באוטובוסים. איזה כיף שיכולתי להכנס גם שם לאינטרנט, לחשק עם הסמרטפון, נגד השעמום בנסיעה. איזה כיף שיש קרינה בלתי מיננת. פינוק שיש בכל מקום קליטה.

לא יותר פינוק, די. הרומן שלי עם הוואטס אפ נגמר בכאב נורא, אבל נגמר.

אני מהרהרת, מה יהיה איתי בעוד כמה שנים? מה אעשה, אם חברת החשמל יבוא להתקין מונים חכמים, אלחוטיים? צריך להלחם, כל יום צריך להלחם. האם אני מספיק חזקה בשביל זה? לפעמים אני חושבת שאני לא .זה גדול עליי. אנשים מסביבי שואלים : "לא ראית את ההודעה שלי?" "לא ענית לי. למה לא?" כן, כן, הנייד שלי סגור. לעיתים קרובות. הקלה. חירות. זו באמת חירות אמיתית, יציאת מצריים. 

אבל אתם, אתם לא תרגישו את זה, רק אם אתם תהפכו גם לרגישים יום אחד, חס ושלום אני לא מאחלת לכם את הכאבים האלה, אבל מה? יש לי חדשות בשבילכם. סביר להניח, שגם אתם תיהיו רגישים יום אחד. תמשיכו לדבר, לשלוח וואטס אפ, להצמיד את הנייד לאוזן, תשנו עליד הסלולר, כי אולי תבוא עוד הודעה בלילה מהחבר? דברו באוטו (קרינה פי 10) עם הפלפון וגם במעלית. דברו, דברו, ככה זה יהיה עוד יותר מהר. אני צינית, אני יודעת. אבל אני פשוט לא יכולה לשמוע יותר את השאלה שלכם "למה לא ענית". כי כואב לי חברים. קשה לכם להבין, קשה לתאר לעצמו שזה באמת כואב. שיש לי סחרחורות, דפיקות לב, לחץ על כל הגוף, קשה נכון? נשמע הזוי? אני מסכימה איתכם. הזוי. 

אבל זה המצב. והוא קרוב לוודאי בלתי הפיך

ואני שואלת את עצמי, אם הייתי רוצה לחזור למצב הקודם. עכשיו, אחרי שאני יודעת שזה מזיק לבריאות שלי, שוב לא להרגיש שום דבר. להמשיך לדבר בסלולר. לא להרגיש את הנזק. הייתי רוצה את זה? האם הייתי מסוגלת להתעלם מהאנטנות בדרך? שהקרינה שלהן חודרת לתוך האוטו שלי, עד שאני מתעייפת מאוד, נרדמת ברמזור? הייתי מסוגלת להתעלם מהן שוב? 

הגעתי לשלב בחיי שנפקחו לי העינים. סלחו לי, אבל אני חושבת שאני רואה את האמת, מרגישה את האמת, ולא מאמינה יותר לשקרים של תעשיית הסלולר, שהיא מרוויחה המון כסף על חשבוני, על חשבון הבריאות שלי ושל ילדינו. התעוררתי משנת הישרים, סוף סוף התעוררתי. מאוחר, אבל התעוררתי. 

מעניין, כמה אנשים בשנים הקרובות גם יהיו רגישים ואז מבינים אותי, מבינים איך אני מרגישה, כמה קשה לי כל יום, כל היום. רק אז יבינו. 

 

Mein Leben wird nie wieder so sein, wie es einmal war. Ich fuehle anders, sehe andere Dinge und denke an andere Dinge. Bis vor ein paar Monaten war die Welt noch irgendwie in Ordnung. So dachte ich jedenfalls. Und dann habe ich in den letzten Monaten so viel gelernt, ueber Nicht ionisierte elektromagnetische Strahlung, ueber Frequenzen,  ueber die Auswirkungen auf den Koerper, und ueber die Luegen der Mobilfunkindustrie. Ueber die Tatsache, dass Geld mehr wert ist als die Gesundheit unserer Kinder, ueber die Menschen um mich herum, und ueber neue Freunde. 

Ich betrachte die Welt heute, in diesem Moment, mit grosser Sorge. Meine Kinder waren in der letzten Generation, die draussen im Garten gespielt hat, ohne das Klingeln eines Mobiltelefons. Ich war keine Mutter, die alle paar Minuten auf den Bildschirm ihres Handys schaute, G-tt sei dank gab es noch keine Smartphones. Und ich bin nicht sicher, ob ich es mit Vernunft benutzt haette. Vielleicht - oder besser gesagt, mit groser Wahrscheinlichkeit, waere auch ich der Sucht verfallen. G-tt sei dank haben meine Kinder noch im Garten gespielt, miteinander richtig gesprochen, Vis a vis, unmittelbar, haben geschrien, gelacht, gestritten, ohne Whats app. Was soll in der Zukunft aus unseren Kindern nur werden? Ich bin voller Sorge. Meine Kinder haben noch keine eigenen Kinder. Es es vielleicht besser so? Schrecklich, solche Gedanken zu haben. 

Sehr ihr sie nicht auch, diese Ungeheuer am Rande der Strasse, in Wohngebieten auf den Daechern? Sogar auf jedem Krankenhaus, jedem Altenheim, habt ihr schon mal in der letzten Zeit euren Blick nach oben gewandt?  Habt ihr registriert, was sich veraendert hat? Stoeren sie euch gar nicht, diese haesslichen hohen Ungeheuer, die an der Strasse stehen, und mitten in der Natur? 

Ich frage mich oft in der letzten Zeit, ob ich wieder so sein wollte, wie ich vor 6 Monaten war. Da war ich bereits EHS Betroffene, ich konnte nicht an jedem Ort arbeiten, z.B. nicht in einem Gebaeude, wo auf dem Dach eine Mobilfunkantenne war. Auch wohnen konnte ich nicht ueberall, nicht in der Naehe eines Mobilfunkmastes. Das war bereits deutlich zu spueren, ich wusste es schon. Aber mehr auch nicht. Auch hatte ich kein  WIFI, denn auch das war deutlich, dass es mich negativ beeinflusste und mir Schmerzen bereitet. 

Mehr aber nicht. Ich konnte an fast jeden Ort gehen, ins Cafe, ins Kino und ins Theater, ins Beginzentrum zu einer Unterrichtsstunde, in die Synagoge zu Purim, mit Hunderten von Menschen mit ihren eingeschalteten Smartphones. Das konnte ich. Dazu war ich in der Lage. Kein Problem. Ich fuehlte mich nicht schlecht. Ich rannte im Supermarkt nicht hektisch von Hier nach Dort, um schnell mit dem Einkauf fertig zu werden. Ich hielt mich auch nicht fern von den Menschen, die mit mir an der Schlange zur Kasse standen. Das war nicht noetig. Dachte ich. 

Aber es war im Grunde doch noetig. Es gab schon Strahlung. Auch im Beginzentrum waren 100 Smartphones eingeschaltet, nur dass ich sie nicht spuerte. 

Ich weiss noch, dass ich mich freute, als man anfing, in den Bussen WIFI zu installieren. Was fuer ein Spass, auch dort im Internet zu surfen. Wie oft habe ich mich mit dem Smartphone beschaeftigt. Wie gut, dass es Strahlung gibt, nicht ionisierte Strahlung. Ein echter Luxus, dass wir ueberall Empfang haben. 

Kein Luxus mehr. Das war`s! Meine Liebesgeschichte mit What´s app ist mit grossen Schmerzen geendet. Aber geendet. Ich denke darueber nach, was wohl in ein paar Jahren mit mir sein wird? Was tue ich, wenn die Elektrizitaetsgesellschaft vorbeikommt, um uns sogen. Smartmeter auszuwechseln. Wir werden wieder kaempfen muessen. Aber bin ich stark genug dazu? Ist das alles nicht eine Nummer zu gross fuer mich?

Die Menschen in meiner Umgebung fragen: "Hast du meine SMS nicht bekommen?" 

"Du bist nicht rangegangen, als ich anrief . Warum nicht?!"

Ja, ja, ich weiss, mein Mobiltelefon ist ausgeschaltet. Die meiste Zeit. Erleichterung. Freiheit. Ja, das ist wahre Freiheit. 

Aber ihr spuert nichts. Zurzeit. Nur wenn ihr eines Tages selbst zu EHS Betroffenen werdet. Was G-tt verhueten moege. Ich wuensche es niemandem, was ich erlebe. Aber wisst ihr was? Ich habe schlechte Neuigkeiten fuer euch. Es ist mehr als wahrscheinlich, dass auch ihr eines Tages betroffen seid. Macht weiter, telefoniert fleissig, haltet das Mobiltelefon eng an den Ohren. Sprecht! Schickt jede Menge Whats app Nachrichten. Schlaft mit dem Handy neben euch. Denn vielleicht kommt ja noch in der Nacht eine SMS von eurem Freund, die ihr nicht verpassen wollt. Telefoniert im Auto (10 fache Strahlung!), auch im Aufzug. Sprecht nur! Denn so kommen immer schneller immer mehr dazu, welcome to the club. 

Ja, ich bin zynisch. Aber manchmal kann ich eure Fragen nicht mehr hoeren. "Warum bist du nicht ans Telefon gegangen?" Ja, warum nicht? Weil es mir Schmerzen bereitet, Freunde. Es faellt euch schwer, das zu verstehen. Schwer, sich vorzustellen, dass etwas was man gar nicht sieht, schmerzen soll, dass es mir Schwindel bereitet, und Druck auf dem ganzen Koerper. Schwer, nicht wahr? Und strange. Ja ich stimme euch zu. Strange!

Aber das ist nun mal die Situation. Und mit grosser Wahrscheinlichkeit ist sie nicht mehr umkehrbar. 

Und ich frage mich, ob ich wirklich zu meiner vorherigen Lage zurueckkehren wollte. 

Jetzt, wo ich weiss, wie sehr diese Strahlung der Gesundheit schadet wieder nichts zu spueren? Wieder fleissig zu telefonieren mit dem Handy am Ohr. Den grossen Schaden, den das alles anrichtet, nicht zu spueren. Wuerde ich mir das wirklich wuenschen? Wuerde ich in der Lage sein, die Mobilfunkantennen unterwegs zu ignorieren?  Dass ihre Strahlen bis zu mir ins Auto dringen, so dass ich schnell ermuedet und an der Ampel fast einschlafe? Waere ich tatsaechlich noch einmal in der Lage, das alles wieder zu ignorieren? 

Ich bin an einem Punkt im Leben angekommen, an dem mir die Augen geoeffnet wurden. Sorry, aber ich glaube, ich sehe jetzt die Wahrheit, fuehle die Wahrheit, und glaube nicht laenger den Luegen der Mobilfunkindustrie, die sich eine goldene Nase verdient, auf Kosten meiner Gesundheit, und auf Kosten der Gesundheit unserer Kinder. Ich bin aufgewacht aus dem Schlaf der Gerechten. Endlich aufgewacht. Spaet. Aber aufgewacht. 

Es wird interessant sein, wieviele Menschen in den naechsten Jahren ebenfalls zu Betroffenen werden und mich dann ploetzlich verstehen koennen. Verstehen, wie ich fuehle. Wie schwer es mir faellt den Tag zu ueberstehen. Tag fuer Tag. Erst dann werden sie verstehen...

Keine Kommentare:

Kommentar veröffentlichen