17.03.16

אני לבד ולא לבד Ich bin einsam und doch nicht einsam

אני לא בסדר. כנראה. לא רוצים אותי ככה, כמו שאני עכשיו. לא כיף איתי. אבל זו אני עכשיו. מה אפשר לעשות? 

אני מרגישה לבד. כל כך לבד. אני בודדה. לא שלא אהבתי מדי פעם, להתבודד, אך זה היה מתוך בחירה חופשית. עכשיו זה לא. 

אני לא יכולה לקפוץ לרגע לחברים. לא יכולה לישון אצלם, סתם ככה, כי אני מפחדת בבית. זה לא הולך, כי יש לי בעיה. ובגלל זה, אין לי לאן לברוח, אין לי איפה להתאושש. פעם, זה היה יפה. הייתי "נורמלית" כמו שרצו אותי. והיה אפשר ללון אצל חברים סתם ככה, במשך השבוע, לא רק בשבת. גם אם יש מצבים שאני מפחדת בבית. אבל זה כבר לא. די. כאילו אומרים לי "נועה, הגזמת, אנחנו עוזרים לך, תומכים בך, אבל עכשיו את הגזמת. אי אפשר לבקש לכבות סמרטפון, טלפון אלחוטי, מיקרוגל, ויי פיי. זה לא הולך. אנחנו בשנת 2016. ואת חשובה לנו, כן, אבל לא ככה. תהיי נורמלית, ואז תוכלי לחזור ולדבר איתנו, לקפוץ אלינו. סתם. לשתות קפה. ואל תדברי על וייפיי. כי זה מעצבן. 

ככה אני מרגישה. כאילו אומרים לי דבר כזה. כי יש שתיקה, כשאני אומרת, שאני לא יכולה לבוא. שתיקה, או השאלה "למה?" למה אני לא יכולה לבוא? את זה אתם כבר יודעים. כי כואב לי אצלכם בבית. ואתם שואלים את עצמכם "מה יש לה, הפסיכית הזאת?מה כואב לה? מה זה השטויות האלה? סמרטפון כואב? וייפיי כואב? איך זה יכול להיות? לא רואים שאת סובלת. ממש לא. את נראת יופי, כמו תמיד. אז, אל תבלבלי לנו את המוח. יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. אנחנו בטוחים, שעוד מעט הכל יסתדר. יהיה טוב. תחשוב טוב, יהיה טוב. ובינתים תעזבי אותנו בשקט עם השטויות האלה, או שבי יפה פה בספה ושתי קפה, ואל תגעי בוייפיי או בטלפון האלחוטי, שבי ושתי יפה קפה, כמו כולם. תהיי ילדה טובה. 

אני לבד. אני כלומניק. אני אפס. לא שווה כלום. ככה, כמו שאני עכשיו לא רוצים אותי. עברתי את הגבול. 

החברים שלי, הם נמצאים באינטרנט, בפייסבוק, בקבוצה של הרגישים, הם לא עוזבים אותי, הם תומכים, מעודדים, מחזקים אותי, כמה שאפשר. יודעים על הכוח שחסר לי, על הכאב, ועל העייפות ועל החולשה. הם יודעים על מה אני מדברת, כשאני אומרת "דקירות בראש, כמו סכינים, דפיקות לב, בחילות, סחרחורת כמו שיכורה" הם יודעים ומבינים. הם החברים שלי. למרות שאני מכירה רק 1 או 2 באופן אישי. אבל הם כאן. איתי. כשהאחרים כבר עוזבים

Ich bin nicht in Ordnung. Anscheinend. Man will mich nicht so, wie ich bin zurzeit. Es macht keinen Spass mit mir. Aber so bin ich jetzt gerade. Was kann ich machen? Ich fuehle mich allein. So sehr allein. Ich bin einsam. Nicht, dass ich nicht oft die Einsamkeit suchte, und mochte, aber das war aus freien Stuecken. Jetzt ist es das nicht. 

Ich kann nicht "mal eben" zu Freunden, oder dort schlafen, einfach so, weil ich vielleicht Angst habe zuhause. Nein, das geht nicht, weil ich ein Problem habe.  Und genau aus diesem Grunde habe ich keinen Ort, wohin ich fliehen kann, wo es eine Zuflucht gibt. Am Shabbat ja. Aber nicht in der Woche. Frueher, da ging das, es war kein Problem. Aber da war ich auch noch "normal". so wie man mich haben wollte. Aber jetzt, gibt es keinen Ort wo ich hinkoennte, zum Schlafen, wenn ich einsam bin, oder mich fuerchte. Denn ich bin nicht gesellschaftsfaehig. Es fuehlt sich an, als wuerde man mir sagen: Noa, jetzt reicht es! Genug! Du hast es auf die Spitze getrieben. Wir helfen dir, unterstuetzen dich gern, aber jetzt uebertreibst du, man kann nicht alles ausstellen, Smartphon, schnurloses Telefon zuhause, WIFI, Mikrowelle. Sei mal wieder normal! Wir schreiben das Jahr 2016. Ja, du bist uns wichtig, aber nicht auf diese Art. Werd wieder normal, und dann komm wieder, dann unterhalten wir uns und trinken zusammen Cafe. Aber red nicht mehr von WIFI, denn das nervt. 

So fuehle ich mich, als wuerde man mir diese worte sagen. Denn es herrscht Schweigen. Zu viel Schweigen, wenn ich sagen, dass ich nicht kommen kann. Schweigen, oder die Frage: "Warum nicht?" Ja, warum nicht? Ihr wisst, warum ich nicht kommen kann.Weil ich Schmerzen habe in eurem Haus. Und ihr fragt euch: "Was hat sie bloss, die Psychofrau? Schmerzen? Vom Smartphone? Das ist doch verrueckt. Wie kann das sein? Das schnurlose Telefon verursacht Schmerzen? Das WIFI macht dir Schmerzen? Hoer doch endlich auf mit diesem Unsinn. Man sieht nicht, dass du leidest. Du siehst prima aus. Wie immer. Also mach uns hier nicht verrueckt. Alles wird gut. Denk daran, positiv denken, dann wird auch alles positiv. Und in der Zwischenzeit lass uns mit deinem Unsinn in Ruhe. Oder setzt dich schoen hier auf die Couch und trink deinen Cafe. Aber lass deine Finger vom WIFI, vom schnurlosen Telefon und sprich auch nicht mehr davon. Sitz brav und trink deinen Cafe, wie andere auch. Sei jetzt ein braves Maedchen. 

Ich bin einsam. Ich bin wie ein Nichts, keinen Pfennig wert. So, wie ich jetzt bin, will man mich nicht, ich habe die Grenze ueberschritten. 

Meine wirklichen Freunde befinden sich im virtuellen Raum, im Internet, bei Facebook, in der Selbsthilfegruppe. Sie verlassen mich nicht. Sie helfen, unterstuetzen, spornen an, so gut das moeglich ist. Sie wissen um meine fehlende Kraft, meine Muedigkeit, wissen, wovon ich rede, wenn ich sage "Kopfschmerzen, wie Messerstiche, Uebelkeit, Schwindel, wie eine Betrunken.. Sie wissen und verstehen. Sie sind meine Freunde. Obwohl ich nur 1-2 von ihnen wirklich persoenlich kenne. Aber sie sind hier. Bei mir. Wenn die anderen mich schon verlassen haben.


Keine Kommentare:

Kommentar veröffentlichen