01.03.16

את מדמיינת! Du bildest dir das nur ein...

יום ראשון בעבודה במקום עבודה שעזבתי אותו לפני כחצי שנה. התפקיד, עובדת סוציאלית שצריכה לבצע בעיקר ביקורי בית. אבל גם עבודה במשרד. לכתוב דוחות. אפשר לקראת ערב, כשכולם כבר עוזבים את המשרד. לפעמים גם נוכחות במשרד, לעזור שם. 

ובדיוק כבר ביום הראשון בעבודה צריכים אותי (כי סוף חודש, תחילת חודש הבא, והמון מטפלים ועובדים זרים באים למשרד, להגיש את יומן הנוכחות שלהם. 

תפקידי היום הוא, לשבת בקבלה, לקבל טלפונים, טוב, לא נורא, זה טלפון קווי, מול מחשב קווי. אבל המון תנועה, נכנסים ויוצאים. וקולגות, עם סלולריים דלוקים, טוב יהיה בסדר.

בוקר, 8:30 יופי להיות בעבודה, כמו בן אדם, לקחתי גאבא, ויט סי ואני לבושה עם חולצה וכובע חוסמים קרינה, לפחות חלקית. יהיה טוב

קולגה יושבת על ידי, הסמרטפון מולה, אני מבקשת להרחיק אותו ממני. היא עושה זאת. 

מרכז העיר, מעל הגגות, אני מרגישה נורא, אנחנו מוקפים באנטנות, אני מתיישבת. טלפונים. טוב, לא נורא. הכל בסדר. 

בוקר 09:00 הלחץ על הראש התחיל כבר אבל אני רוצה להתעלם. יהיה טוב

בוקר 09:30 שעה עברה. רק שעה. עובדת זרה נכנסת ומתקרבת עם הסמרטפון ביד, אני מתרחקת, כמה שאפשר, מרגישה אותו, לא נורא. תמשיכי. 

שתי קולגות מתיישבות מאחוריי, מדליקות את הסמרטפון ומאזינים למוסיקה מהאינטרנט. אני מרגישה דקירות בגב. תסתובבי, או יותר טוב, קומי ותעמדי

אני עומדת על יד הדלפק, הלחץ מתחיל לרדת לצוואר, חזק כאילו אני נחנקת, באזור בלוטת התריס במיוחד, וחם לי,נורא חם לי

רק 10:00 ואני בורחת מהדלפק למטבח, אולי פה יש הקלה, כי אין חלון, אני מודדת את הקרינה, ולא, לא יותר טוב, 0.1343 ואפילו 0.2334. זה כבר הרבה בשבילי, אני מכירה את עצמי. 1.223. לא להתייאש. יהיה טוב. תחזיקי מעמד. את צריכה את הכסף, צריכה את העבודה הזאת

על יד הדלפק, בחדר המתנה של העובדים זרים יש כבר 3 עובדים זרים שמחכים, כולם משחקים עם הסמרטפון שלהם, אחד מדבר, הלחץ עולה, דרך הכובע אני מרגישה אותו. אני מטושטשת. לא נורא. אני עושה את התרגיל של יהודית, עיסוי בראש. אולי זה יעזור

אני צריכה לחשוב על עמיר, הוא המשיך עוד 8 שנים בעבודה בהייטק, אף אחד לא התחשב בו, אבל הוא המשיך, עם כאבים נוראים, אז יאללה, גם אני מסוגלת. אבל הלחץ במצח עולה. הטלפון מצלצל, דברי, ותתעלמי, לא לחשוב, לא לחשוב, ולא לפחד

אנשים מסתובבים, אני בורחת, לאן? טוב, לא חשוב, העיקר לברוח, לשירותים, יופי לשירותים. להתאושש שם. רק 10:30 ואני הולכת למנהלת, שואלת "כמה זמן את צריכה אותי במשרד? עד איזה שעה?" 

כמה שאפשר,עד צהריים, אם תוכלי" אני כבר לא יכולה. אבל לא להגיד, לא להתבכיין. תהיי חזקה. תחשבי שעמיר החזיק מעמד 8 שנים, עם כאבים נוראים. גם את תוכלי להשאר היום. הכל בסדר.

קולגה הגיעה, שמחה, שאני חזרתי ואני מחבקת אותה, אחרי שבררתי שאין לה סמרטפון על הגוף. חיבוק חם.  "יש לי גם ידיד עם התופעה" היא אומרת. "אבל הוא במצב יותר גרוע ממך" טוב, יכול להיות. אבל איך היא יודעת באיזה מצב אני? עובדה שאני כאן. אני מחייכת, אני לא מתעלפת. אני במצב טוב. 

אני מסתובבת, שמה את הטלפון בדלפק ומעריכה את המרחק לסמרטפונים הקרובים ביותר, יש 3 שמדברים באזור המתנה, יש 2 שמורידים משהו מהאינטרנט , ויש את האנטנות מבחוץ. איפה המקום הכי הכי טוב בשבילי? אין. אנשים נכנסים, מביאים את היומנים , עומדים על ידי, אני קופצת קצת הצידה, מחפשת מהר את היומן החדש, ונותנת להם, "להתראות".לצאת. אני צריכה לצאת. אני רוצה לבכות. דפנה אומרת, שאסור לבכות במקום עבודה. צודקת. אני מחייכת וחושבת שכל אחד רואה מה קורה איתי. לוקחת כדור עדביל. בטח שזה יעזור מייד. אני צריכה לשתות, מיים, תה, ולא לחשוב

אולי להסתובב פנימה, לפטפט קצת עם הקולגות .במשרד יושבות 6 עובדות כל אחת עם הסמרטפון מולה. כמובן. גם אני ישבתי ככה. אם לא מרגישים כלום, הסמרטפון הוא דבר מאוד נחמד. כיף.

עוד פעם לצאת לפרוזדור, הרחק מאנשים, יש גם פה לחץ. קולגה באה ואומרת לי"צאי החוצה, לנשום אוויר. את רוצה להתעלף לי? זה לא שווה." היא צודקת. לשתות מיים. לאכול בננה.

מול המעלית, לא אני לא נכנסת, יותר מדי אנשים כבר ממתינים. לרדת ברגל 7 קומות, לא נורא, מתיישבת בחוץ, לא באמת הקלה, יש המון אנטנות במרכז העיר, "מרכז הקרינה" באמצע העיר. ויש "עץ אנטנות" חדש, שלא היה לפני כחצי שנה. לא שאין מספיק אנטנות. אבל כנראה שהיה צריך יותר. יותר זה תמיד טוב, יותר קליטה, יותר גיגה, יותר סמרטפונים ויותר וייפיי, יותר קרינה והרבה יותר כאב. כאב, שהאחרים לא מרגישים. למה אני? אני לא נורמלית כנראה

מה לעשות? אני רוצה למות. לא, אני צריכה לעלות, 7 קומות ברגל, כי יש יותר מדי אנשים שממתינים כבר למעלית. אין לי כוח, ויש לי קוצר נשימה. לא נורא, העיקר לא להיות במעלית. לפחות אחד מהאנשים שממתינים יקבל שיחת טלפון, וזה יכאב. השני ישלח וואטס אפ. וזה יכאב לי. והשלישי יחייג, מה הטעם, להגיד לו שלא מדברים בטלפון בתוך מעלית? הוא לא יקשיב. ככה זה במעלית, אני יודעת, בגלל זה עדיף ברגל.

עדיף ברגל, התעמלות. התעמלות עם לחץ בחזה, שלא עוזב אותי, חם לי, ואני מורידה את הכובע. אולי יותר טוב לי בלעדיו? אני מסתכלת בשעון, הזמן לא חולף, אני גמורה, לקחתי כבר עדביל, לא? לא כדאי עוד אחד. בא לי לבכות .אסור לבכות. עוד שעה, ואני אשאל אם אפשר ללכת הביתה. עוד קצת, עוד להחזיק מעמד. לא ביום הראשון כבר להרים ידיים. עוד יום יומיים ואת תוכלי לצאת לביקורי בית, וזה יותר טוב. חכי ותחזיקי מעמד. הכל כואב, אני מטושטשת והלחץ הוא בכל הגוף.אבל הראש, הראש המסכן שלי, .כאילו איזה מכשיר לוחץ לך מכל הצדדים על הראש, כדי להקטין אותו. "קוועטש" כזה. הראש המסכן. 

אני שואלת את המנהלת אם אפשר ללכת. 4 וחצי שעות החזקתי מעמד. כן. אני מטושטשת ורוצה לישון. רק לישון. 

אני יוצאת. קולגה אומרת לי: "זה הכל פסיכולוגיה! את מדמיינת" ובמקום לתת לה סטירה מצלצלת ולהגיד לה "קרוב אצלך" אני צוחקת בצורה קצת היסטרית

Heute ist mein erster Arbeitstag bei der Firma, die ich vor ca. einem halben Jahr verlassen habe. Sozialarbeiterin, die in der Hauptsache Hausbesuche machen muss, aber auch Büroarbeiten, Berichte schreiben. Das ist gegen Abend möglich, wenn fast alle schon gegangen sind. Manchmal ist auch Anwesenheit im Büro gefordert, besonders gegen Ende eines Monats, Anfang des nächsten. Pflegerinnen und Pfleger, GastarbeiterInnen kommen zu dieser Zeit um ihre Zeiterfassungsbögen zu bringen. dann muss im Büro geholfen werden. 

Und ausgerechnet heute an meinem ersten Tag muss ich ins Büro. Klar, es ist Anfang des Monats. 

Meine Aufgabe heute ist es, am Empfang zu sitzen, am Telefon. Nicht schlimm, es ist ein Festnetz-telefon, ich sitze am Computer der eine LAN-Verbindung hat. Aber viel Bewegung, viel los, viele Mitarbeiter mit ihren Smartphones. Alles wird gut.

8:30 Gut bei der Arbeit zu sein, wie ein normaler Mensch. Ich habe GaBa genommen heute morgen, und Vitamin C, trage eine Kappe und ein Hemd, welche Strahlen abweisen, wenigstens teilweise. 

Ich setze mich an meinen Platz, eine Kollegin sitzt neben mir, ihr Smartphone direkt vor meiner Nase. Ich bitte sie, es von mir zu entfernen. Sie tut das. 

Mitten im Stadtzentrum, in der 7. Etage, hoch über den Dächern, ich fühle mich schrecklich, wir sind umgeben von unzähligen Antennen. Ich setze mich, Telefonate gehen ein. O.k. nicht schlimm. Alles ist gut. 

 9:00 und der Druck auf dem Kopf hat schon angefangen. Ignorieren! Alles wird gut. 

9:30 Eine Stunde ist rum. Erst eine Stunde. 

Eine Philippinin kommt herein, trägt das Smartphone vor sich her, nähert sich. Ich weiche aus. So gut es geht. Spüre es deutlich. Egal. Mach weiter. 

Zwei Kolleginnen setzen sich hinter mich, hören Musik aus dem Internet an ihrem Smartphone. Ich spüre einen Stich im Rücken. Dreh dich um. Oder besser steh auf und bleib stehen.

Ich stehe neben der Rezeption, und der Druck breitet sich auf den Halsbereich aus, vorwiegend in der Gegend der Schilddrüse, als ob ich ersticke. Mir ist heiss. Schrecklich heiss.

Erst 10:00 und ich fluechte von der Rezeption in Richtung Küche. Vielleicht ist es hier besser. Hier sind keine Fenster. Ich messe mit meinem Messgerät. Nein, nicht besser. 0.1324 und 0.2434. Das ist viel für mich. Ich kenne mich. Aber nicht verzweifeln. Alles wird gut. Halt durch! Du brauchst das Geld, brauchst diese Arbeit.

Direkt neben der Rezeption, im Wartebereich der Gastarbeiter sitzen 3 Philippininnen, alle beschäftigen sich mit ihren Smartphones, eine telefoniert, der Druck steigt an, ich spüre ihn am Kopf durch meine Kappe. Ich fühle mich benebelt. Egal.

Ich muss an Amir denken, der noch 8 Jahre im Hightech-bereich gearbeitet hat, ohne dass man Rücksicht auf ihn genommen hätte. 8 Jahre mit schrecklichen Schmerzen. Komm, das schaffst du auch. Nur heute. Aber der Druck in der Stirn steigt an. Das Telefon klingelt, geh ran und sprich! Ignoriere den Schmerz, nicht dran denken, nicht dran denken, und vor allem keine Angst haben. 

Menschen kommen und gehen, ich flüchte. Wohin? Egal, Hauptsache flüchten. Zur Toilette. Ja, zur Toilette. Ein wenig Ausruhen. Erst 10:30. Ich gehe zur Chefin und frage sie: "Wie lange brauchst du mich heute im Büro?" "So lange, wie du kannst, bis zum Mittag etwa." 

O.k. ich kann schon nicht mehr. Aber nichts sagen, nicht jammern. Denke an Amir, der 8 Jahre mit schrecklichen Kopfschmerzen ausgehalten hat. Und du hältst auch durch, wirst es schaffen. Alles wird gut. 

Eine Kollegin kommt, freut sich dass ich wieder zurück bin. Sie drückt mich, aber erst, nachdem ich mich vergewissert habe, dass kein Smartphone an ihrem Körper ist. Umarmung. "Ich habe auch einen Bekannten, der das Gleiche hat wie du," sagt sie, "aber er ist viel schlechter dran als du." 

O.k. kann sein. Aber wie kann sie wissen, wie es mir geht? Tatsache, dass ich hier bin. Ich lächle. Und ich kollabiere nicht. Es geht mir gut. 

Ich drehe mich um. Stelle das Telefon auf die Rezeption und stelle mich hin, schätze die Entfernung zu den Smartphones, die sich am nächsten zu mir befinden. 3 telefonieren mit ihren Handys, 2 laden Musik herunter. Wo ist der strategisch beste Standort für mich? Es gibt keinen. 

Menschen kommen und gehen. Bringen ihren Zeiterfassungbogen. Stellen sich dicht neben mich. Ich springe ein wenig zur Seite, suche den neuen Plan und drücke ihn ihnen in die Hand "Bye!". Ich muss raus, nur raus. Ich möchte weinen. Dafna sagt, auf der Arbeit darfst du auf KEINEN Fall weinen. Sie hat recht. Ich lächle. Und denke, dass jeder sieht, was mit mir los ist. Ich nehme eine Ibuprofen, die wird bestimmt helfen. Und ich muss trinken, Wasser, Tee.. nicht nachdenken. 

Vielleicht sollte ich ein bisschen ins Hauptbüro? Etwas mit den Kollegen quatschen. Dort sitzen 6 Kolleginnen, jede hat ihr Smartphone vor sich liegen. Klar. Auch ich sass mal so dort. Wenn man nichts spürt, keine Beeinträchtigung hat, ist das eine wunderbare Sache, und cool. 

Nochmal in den Flur. Ich spüre den Druck. Eine Kollegin kommt und sagt "Geh mal runter, raus, zum Luft schnappen. Willst du mir umkippen? Das ist doch die Sache nicht wert." Sie hat recht. Wasser. Eine Banane. 

Vor dem Aufzug. Nein, ich kann nicht. Zu viele Menschen warten schon davor. 7 Etagen hinunter. Egal. 

Ich setz mich draussen hin. Keine wirkliche Erleichterung. Viele Antennen um uns herum, im Stadtzentrum. Das "Strahlenzentrum" wie ich es nenne. Und es gibt einen neuen Antennenbaum, der vor einem halben Jahr noch nicht da war. Nicht, dass es nicht genug Antennen gab. Aber anscheinend brauchte man noch mehr. 

Mehr ist immer gut. Mehr Empfang, mehr Giga, mehr Smartphones, mehr Strahlenbelastung und mehr WIFI, und viel viel mehr Schmerzen. Schmerzen, die die anderen nicht spüren. Warum spüre ich das? Ich bin nicht normal. Anscheinend.

Ich möchte sterben. Nein, ich muss rauf, 7 Etagen zu Fuss. Denn es warten schon zuviele Menschen am Aufzug. Keine Kraft, und Atemnot. Aber Hauptsache nicht mit ihnen im Aufzug. Einer wird mindestens telefonieren, und das tut weh, ein anderer wird einen Anruf bekommen, was mir auch weh tun wird, der dritte wird eine Whats app schicken. Was macht es fuer einen Sinn, ihnen zu sagen, dass man im Aufzug nicht telefonieren sollte? Es hört eh keiner hin. Ich kenne das. Daher lieber zu Fuss. 

Lieber zu Fuss. Das ist Training. Training mit Druck auf der Brust, Druck der nicht aufhören will. Mir ist heiss. Und ich setze die Kappe ab. Vielleicht geht es besser ohne sie? Ich schaue auf die Uhr. Die Zeit geht nicht rum. Ich hab schon eine Advil genommen, nicht? Nicht noch eine. Ich bin fix und fertig. Und ich möchte weinen. Weinen ist verboten. Noch eine Stunde. Und dann kannst du fragen, ob du nach Hause kannst. Noch ein bisschen durchhalten. Nicht gleich am ersten Tag das Handtuch werfen. Noch ein zwei Tage und du kannst Hausbesuche machen. Und das wird besser sein. Noch ein bisschen durchhalten. Ich habe Schmerzen. Und der Druck ist im ganzen Körper spürbar. Ich bin benebelt, kann nicht klar denken. aber der Kopf, mein armer Kopf. Es fühlt sich an, als ob eine Maschine den Kopf von allen Seiten einquetscht. Der arme Kopf. 

Ich frage die Chefin, ob ich gehen kann. 4 Stunden habe ich es ausgehalten, und ich bin voellig benebelt, durcheinander, will ins Bett, nur noch schlafen. 

Ich gehe. Im Rausgehen sagt eine Kollegin: "Alles Psychologie! Du bildest dir das nur ein!" 

Und statt ihr eine schallende Ohrfeige zu geben und zu sagen:"Vielleicht bald auch bei dir.." lache ich ein wenig hysterisch.

Kommentare:

  1. נועה יקרה, את אמיצה שאת חושפת את עצמך ככה. מעטים הם הרגישים לקרינה העושים דבר נועז כזה כמו שאת עושה כאן, בתיעוד של יומן. יישר כוח !

    AntwortenLöschen
  2. בנוסף, הרבה מאוד אנשים מעידים שהם כבר סובלים מסמפטומים מסויימים אבל לא מדברים על כך פומבית ומעדיפים לשכוח את זה ולהמשיך כאילו כלום. יום אחד הם ישנו את דרך הדיבור שלהם. אני מאחלת לכולם שהיום הזה יגיע מהר מהר, כך שאולי למשל יפסיקו עם דור 4 ווי פי בבתי ספר ועוד דברים כגון אלה. כל הכבוד לך :)

    AntwortenLöschen
  3. בקרוב אצלה. אולי אז היא תבין.
    תנסי לשפר מצב. שיהיה לך שלט מתאים כדי לשים על הדלפק בעברית ואנגלית "אני רגישה לקרינה, בבקשה להרחיק סלולרי וציוד אלחוטי". ברגע שנותנים לך לשבת בקבלה תשימי את השלט על הדלפק.
    שיהיה מספיק גדול.
    לקולגות תראי על מד הקרינה את מה השידור של הסלולרי שלהן. תלמדי אותן לכבות תקשורת נתונים וWIFI.
    תנסי לעשות שינוי לאט לאט.
    זה מה שאני עשיתי, לא הייה קל אבל שרדתי 8 שנים עם רגישות לקרינה בהיטק.
    בהצלחה.עמיר

    AntwortenLöschen
    Antworten
    1. אל תשכח, שחלק משמעותי מהיום שלהן הוא להוריד שירים ביו טיוב, ובלי ניתונים אין דבר כזה. גם וואטס אפ הוא חלק משמעותי מהיום שלהן, וגם היה שלי... עד שהכל הדרדר

      Löschen
  4. אין מצב שיסכימו, שאני אניח שלט כזה, עמיר. אין מצב.

    AntwortenLöschen
  5. Ach, meine Noa, was kann man nur tun, Dir etwas zu helfen? Durchhalteparolen bringen nichts. Ich wünsche Dir einfach nur das beste - und bei der Kollegin...nun, meine Mutter hatte psychosomatische Krankheiten. Sie waren nicht eingebildet, sie waren da und sie haben sie fast das Leben gekostet. Alles nur, weil die Psyche sie retten wollte. Die Dame also soll gefälligst ihre Klappe halten. Entschuldige, wenn ich so rabiat werde. Aber ich fasse sowas einfach nicht.

    AntwortenLöschen
  6. Danke liebe Jule, Ich weiss ja im Grunde genommen, dass das von grosser Dummheit zeugt, aber es ist schon krass, nach einem solchen Tag so etwas zu hoeren.

    AntwortenLöschen
  7. נועה קראתי ובכיתי, למרות שאומרים שאסור לבכות. הזדהות עמוקה

    AntwortenLöschen
  8. הדס, אני יודעת שאני לא לבד. חיבוק. למה לא עוזרים לנו? טוב שיש אותכם

    AntwortenLöschen