03.02.16

אל תהיי קורבן - Komm aus der Opferrolle

עמיר מדבר איתי דוגרי. וזה בסדר. אני צריכה את זה. "תפסיקי לראות את עצמך כקורבן" הוא אומר. "ואל תדברי עם אנשים מתוך רגשי נחיתות." ספרי להם את העובדות, ואל תבכי חס ושלום, אצל המנהל שלך שוב. זו היתה טעות גדולה" 

הוא צודק, אני יודעת, אך בפגישה הזו, כשפרצתי בבכי הייתי במצב יוצא דופן, ביום הגרוע ביותר לאחרונה. 

ואז, בסופו של דבר איבדתי את עבודתי רק שבועים לאחר מכן. 

זהו. אני לא מתפקדת. אני בורחת. אבל לאן? אין לאן לברוח, אם אתה רגיש לקרינה. כי בכל מקום יש סלולריים, וייפי, אנטנות סלולריות. בכל מקום יש אנשים, שאתה בורח מהם, כי אנשים, זה אומר גם סמרטפונים. לכל אחד יש סמרטפון אפילו לקשישים, לילדים וכל אחד מדבר איתו בכל עת אם זה באוטובוסים, או ברחוב, או במעלית, או במשרד, בחנות או בפרק... הם בכל מקום. האנשים שהם צמודים לסמרטפונים האהובים שלהם. הם מחזיקים אותו ביד, כשהם עולים לאוטובוס, כשהם עומדים בקופה של הסופר, ואפילו ממליצים לאמהות, להניח את הסמרטפון עילד הילד באוטו, על מנת שלא לשכוח להוציא את הילד, כי זה בטוח, שוכחים ילד באוטו, בחום המטורף או בקור, אבל לא שוכחים פלפון. לאן הגענו? המצב של העולם החמיר. 

אבל המצב שלי גם החמיר. באופן משמעותי ודרמטי.

וגם אני הייתי ככה, כמו כולם. הייתי מכורה לסמרטפון, לקחתי אותו לכל מקום והסתכלתי כל רגע, אם לא נכנסה איזו הודעה מאוד חשובה (מה יכול להיות כל כך חשוב?) ולא ראיתי, מי יושב על ידי באוטובוס

אני בהלם מוחלט, כשאני מסתכלת אל אנשים, כי כך גם אני הייתי. 

איזה טמבלית, מכורה למכשיר, מכורה להודעות, לחדשות. דברתי אפילו באוטובוס בפלפון, למרות שכבר הרבה זמן מזהירים שהחשיפה לקרינה באוטובוס ובאוטו היא פי 10 בשל ההחזרים מרצפת המתכת.

אבל לא שמעתי על כך. לא הרגשתי כלום. לא הרגשתי כאבים, או אי נעימות. כלום. אז מה יכול להיות כל כך מסוכן. 

עד היום, שאפילו המגע עם הסמרטפון גרם לי לדפיקות לב, ללחץ בחזה, לכאבי ראש. לא רק זה, אני חפשתי מילים, הרגשתי כאילו הפסקתי לחשוב. בראש שלי לא היה כלום, הכל ריק. וואי, האם זו התחלה של דמנציה? שאלתי את עצמי בהלם מוחלט. 

אבל כשהנחתי את הסמרטפון ויצאתי החוצה, אני כן הייתי בסדר, אני לא הרגשתי כאבים, והלחץ בלב נעלם. 

אין לי עבודה. ואולי גם אין לי מקום בעולם הזה, כי העולם הזה מיועד לסמרטפונים, ולאנשים שהם מחזיקים פלפון ביד, אנשים אלחוטיים. 

אני צריכה להפסיק לכתוב, כי היום קשה לי 

אבל אני לא רוצה להיות קורבן יותר. אני רוצה ללמוד, להתמודד עם המצב הדי חדש שלי, כמו שעמיר אמר "תלמדי להכיר את הגבולות שלך, תלמדי את החומר, אל תהיי קורבן. תבני לך חיים חדשים" כן.אני רוצה ללמוד

 

Amir redet Klartext mit mir. Und das ist gut so. Ich brauche das. Denn ich bin noch immer im "Tal des Jammerns" und das fuehlt sich nicht gut an. "Komm endlich aus der Opferrolle heraus, und erzähl den Leuten selbstbewusst, woran du leidest. Lerne die Fakten, und mach dich nicht klein, wenn du ueber deine Empfindlichkeit gegenüber Strahlen sprichst. Und weine um G-ttes Willen nicht noch mal vor deinem Chef. Das war ein großer Fehler."

Ja, es war ein Fehler, aber an dem Tag, an dem ich bei einem persönlichen Gespräch mit dem Chef in Tränen ausbrach, war ich in einer völlig desolaten Situation, an einem der schlimmsten Tage in der letzten Zeit. 

Und dann, nur zwei Wochen später, verlor ich am Ende doch meine Arbeit

Das war´s. Ich funktioniere nicht mehr. Ich flüchte. Aber wohin? Es gibt keinen Ort wohin man flüchten kann, wenn man Elektrosensibel ist, auf Strahlung empfindlich reagiert. 

Denn überall gibt es Smartphones, WIFI, Mobilfunkantennen. Jeder hat ein Smartphone, sogar alte Menschen oder Kinder. Du flüchtest vor den Menschen, denn Menschen, das heisst auch Smartphone. 

Menschen sind fest mit ihren Smartphones verbunden. Sie halten sie in den Händen, wenn sie in den Bus einsteigen, an der Supermarktkasse, im Aufzug, ja, man empfiehlt Müttern, um ihre Kinder nicht im Auto bei grosser Hitze oder klirrender Kälte zu "vergessen", das Smartphone neben sie zu legen. Denn - das Smartphone vergisst man nicht, die Kinder manchmal schon. 

Wie weit sind wir gekommen? Unsere Lage hat sich enorm verschlechtert. Auf der ganzen Welt ist es so. Aber auch meine Lage hat sich dramatisch und bedeutend verschlechtert. Allein in den letzten Monaten, Wochen, Tagen.

Und auch ich war so, wie die Menschen in den Bussen. Auch ich habe jede Minute auf mein Smartphone geschaut, um ja keine Nachricht zu verpassen. Was kann schon so wichtig sein? Ich habe das Handy überall mit hingenommen. 

Und ich bin zutiefst schockiert, wenn ich mich im Bus umschaue, den Menschen zuschaue. Denn genauso war ich auch. .

Wie dumm war ich. Auch eine Abhängige, abhängig vom Telefon, abhängig von eingehenden Nachrichten, sogar im Bus habe ich telefoniert, obwohl schon lange davor gewarnt wurde, da die Strahlung im Bus sowie im Auto um ein vielfaches hoeher ist als draussen, wegen des Faradayschen Kaefigs. Der Boden der Karosserie ist aus Metall, daher kommt die Strahlung zurück in den Innenraum, und kann nicht nach aussen abgeleitet werden. 

Aber ich wollte nicht hören, wie alle anderen auch. Es war ja nichts zu spüren, keine Schmerzen, kein Unwohlsein, also was kann schon so gefährlich sein? 

Bis zu dem Tag, an dem selbst die Berührung mit dem Bildschirm des Handys mir Schwindel und Kopfschmerzen bereitete, ja ich regelrecht aufhörte zu denken. Da war nichts mehr im Kopf. Ich wusste nicht mehr, wovon ich mit meiner Kollegin gesprochen hatte. Das war ein Schock. Ich dachte, dies ist der Anfang von Demenz. Aber wenn ich die Situation verliess, das Handy beiseite legte, war alles normal. Keine Kopfschmerzen, kein Druck auf der Brust und keine Herzschmerzen. Alles war normal. 

 Und jetzt habe ich keine Arbeit mehr. Und vielleicht auch keinen Platz mehr in dieser Welt. Diese Welt, die für Menschen gedacht ist, die Telefone in der Hand halten,  Wireless-menschen

 

Ich muss aufhören zu schreiben, heute fällt es mir schwer, ich spüre starken Druck im Kopf vom WIFI eines Nachbarn. Das Messgerät springt hoch und runter. Ich bin abhängig davon, wie lange er gedenkt im Internet zu surfen. Ich kann nicht selbst entscheiden. Das ist ungerecht. 

Aber ich möchte auch nicht länger Opfer sein, wie Amir schon sagt, das ist nicht gut für mich. Ich möchte versuchen, so normal wie möglich zu leben. Versuchen, mit dieser "Behinderung", die keine sein darf in der Öffentlichkeit, umzugehen. So gut es geht. 

"Lerne die Fakten. Lerne deine Grenzen kennen und bau dir ein neues Leben." 

Ja ich will lernen. 

Ich weiss, dass das wichtig ist, aber es ist noch immer schwer, sich mit den relativ neuen Tatsachen und Einschränkungen in meinem Leben abzufinden. ... .

Keine Kommentare:

Kommentar veröffentlichen