13.02.16

השבוע במבט שני "רגישות לקרינה" ביום רביעי, בשעה 21 Eine Sendung im israelischen TV über EHS

בשבוע שעבר היה כבר מתוכנן, להקרין תכנית "רגישות לקרינה" במבט שני. כששמעתי מזה, וראיתי את הפרומו, בכיתי. נבהלתי, כמה עמוק ההרגשה, שאף אחד לא מאמין בך, שמעטים בכלל שמעו על תופעה כזו, שמזלזלים בנו, צוחקים עלינו. ופתאום יש שידור על אנשים כמוני, מראים, שיש דבר כזה, דבר חריג, שבעצם אסור להראות, אם שואלים תעשיית הסלולרית, כי לא יכול להיות שאנחנו קיימים, הרי "אין קשר בין התסמינים, שרגישים טוענים שהם סובלים מהם, לבין שימוש בסלולר, וכו" . פתאום מדברים עלינו. על ה"תופעה" שהיא עדיין לא מחלה מוכרת, או נכות. אנחנו מוגבלים באמת. או מה זה, אם אתה לא יכול לעבוד כמעט בשום מקום, כי בכל מקום ובכל משרד יש אנשים עם סלולריות דלוקות, יש וייפי ליתר קלות, כי לא צריך חוטים, וכולם מתקשרים באמצעות וואטס אפ? אתה לא רק מוגבל מבחינת חיפוש עבודה, אלא גם בפנאי, כי אין בית קפה, ואין קולנוע, ואין תיאטרון או קניון, שאין בהם וייפי ואנשים עם סמרטפונים. ואפילו לא תוכל לנסוע באוטובוס, כי כואב לך נורא, כשמדברים בטלפון הסלולרי. אז, אתה עולה לאוטובוס, וכבר מתחילות דפיקות לב, אתה רועד, האיש על ידך נכנס עם הסלולר ביד, ואתה אומר לו "בבקשה תוכל להרחיק את הסלולר שלך ממני, אני רגישה לקרינה.." ותקבל מבט מזלזל או פשוט לא מגיבים. אתה נכנס פנימה, וסורק את האוטובוס "איפה אפשר לשבת, או לעמוד" איפה המקום הכי רחוק מכל הסלולריות שיש פה? ואתה ברוב המקרים עומד איפשהו, עד שאיזה גבר או אישה עומד פתאום יל ידך, ואתה צריך שוב לברוח, אבל לאן? לקשיש אולי, שכנראה אין לו סלולר, אבל פתאום הוא מחפש משהו בכיס שלו, הפלפון צלצל והוא עונה. בינתים הדפיקות הופכות להיות חזקות יותר, והראש כואב, מפחיד. עוד תחנה אני אספיק אולי, ועוד אחת, איזה באסה, יש רמזור אדום. והאוטובוס עומד. דפיקות הלב הופכות להיות בלתי נסבלות והאישה מאחוריי עונה לצלצול הסלולר שלה, אני מרגישה מין מכה בעורף ובו זמנית הפנים בוערות, ועוד תחנה אני רוצה להספיק, כדי לא ללכת כל כך רחוק ברגל. האוטובוס הגיע כמעט ליעד שלי, אווףף אני צריכה לרדת, לא מרגישה טוב, יש לי סחרחורת ואני צריכה להתאושש. לא נורא, שאר הדרך אלך ברגל. לנשום עמוק

השידור על "רגישות לקרינה" יוקרן ב"ה השבוע ביום רביעי, בערוץ 1 במבט שני בשעה 21. 

Bereits in der letzten Woche war im 1. israelischen TV- Programm ein Beitrag ueber EHS, Elektrohypersensibilität geplant, der auf diese Woche verschoben wurde. Als ich davon hörte und die Vorschau sah, musste ich weinen. Ich habe mich wirklich erschrocken, wie tief das Gefuehl sitzt, dass niemand einem glaubt, man sich lustig macht ueber dich oder ueber dich lacht. Plötzlich spricht man ueber Menschen wie uns, die es eigentlich gar nicht geben darf, wenn man die Mobilfunkgesellschaften fragt, denn "es besteht kein Zusammenhang zwischen den Symptomen, unter denen EHS-Betroffene behaupten zu leiden und dem Gebrauch des Mobiltelefons". So sagt man uns. 

Das "Phänomen EHS", so sagt man, denn als Krankheit oder Behinderung ist unser Problem nicht anerkannt. Wir sind tatsächlich behindert, oder wie soll man es sonst nennen, wenn du an kaum einem Ort arbeiten kannst, ohne Schmerzen, Schwindel und Übelkeit, Gedächtnisproblem usw. Denn in jedem Büro gibt es WIFI und jeder Mitarbeiter hat ein Smartphone, das dir Schmerzen bereitet. Und nicht nur bei der Arbeit, sondern auch in deiner Freizeit bist du behindert, denn kein Kino, kein Cafe, kein Theater und keine Mall ohne WIFI und tausend Mobiltelefone. Tabu fuer dich. Oder nur mit Schmerzen. Du kannst es dir aussuchen. Aber auch öffentliche Verkehrsmittel kannst du nicht sorglos nutzen, denn auch dort gibt es inzwischen WIFI, fast in jedem Bus, und wieder 30-40 Fahrgäste mit Mobiltelefonen, viele von ihnen telefonieren. 

Es beginnt mit dem Einsteigen in den Bus und der Frage "Wie viele Stationen kann ich schaffen, ohne dass es mir schlecht geht und ich aussteigen muss?" Beim Einsteigen, der Mann an deiner linken Seite, er hält das Handy in der Hand und du bittest ihn : Können Sie bitte ihr Handy ein bisschen von mir entfernen, ich reagiere auf Mobilfunkstrahlen.." ein merkwuerdiger Blick wird mir zuteil, ansonsten keine Reaktion. Du gehst weiter hinein und die nächste Frage stellt sich: wo ist der beste Platz fuer mich, der, der am weitesten von jedem Smartphone entfernt ist? Ich stelle mich irgendwo hin und noch ist das nächste Telefon etwa 2 m entfernt von mir, ich spüre dennoch schon Herzrasen, schon beim Einsteigen, da der Bus mit WIFI ausgestattet ist. Fortschrittlich. Jemand stellt sich mit dem Handy direkt neben mich und ich fluechte. Aber wohin überhaupt? Etwas weiter nach hinten. Vielleicht zu dem alten Mann, der hat sicher kein Handy. Bis er in die Tasche greift. Sein Handy hat geklingelt und er geht ran. Ich fluechte weiter, wieder nach vorne. Ich will noch eine Haltestelle schaffen, sonst muss ich zu weit zu Fuss gehen. Noch eine. Die Frau hinter mir geht ans Telefon. Und ich fuehle mich als schlaegt mir jemand mit der Faust in den Nacken. Gleichzeitig brennt mir das Gesicht, es wird wieder rot sein. Auch eine Reaktion auf Mobilfunk. Noch eine Haltestelle, ich muss es schaffen. So ein Mist, die Ampel springt auf rot. Der Bus hält an. Und die nächste Frau geht ans klingelnde Telefon. Eine Haltestelle noch, dann steige ich aus, und muss mich erstmal erholen. Tief durchatmen!

Keine Kommentare:

Kommentar veröffentlichen